עוֹד לְבֵנָה

*עוֹד לְבֵנָה*

הם שיחקו בלגו ממש ממש יפה,
שלושתם,
כל אחד לחוד, וגם ביחד.
רחל חיברה קוביות אחת לשניה לפי צבעים,
הלל בנה דגם של בית המקדש,
וצבי שיחזר איזה דגם של אוטו גלידה שפעם קניתי להם.
אם הייתי יכולה, הייתי שותה קפה בזמן הזה 🙂

הכל היה מדהים ורגוע,
עד שצבי בא להראות לי את המכונית שבנה.
בריצה אחריו הגיע הלל,
“תחזיר לי את זה!!! זה שלי!!!” צעק.
“זה לא שלך! אני בניתי את זה!”, החזיר לו צבי.
“לא נכון! אלה החלקים שלי!” הלל צעק, וחטף את המכונית מהיד של צבי.
התערבתי, וביקשתי את המכונית בחזרה מהלל.
“אני לא מחזיר לו, הוא לקח לי חלקים! אלה החלקים שלי!”.
“הלל, רוצה לספר לי מה קרה? איזה חלקים הם שלך?” שאלתי בעדינות.
“זה וגם זה”, הלל הצביע על שני חלקים אדומים.
צבי שמע ואמר – “הם בכלל לא שלו! לקחתי אותם מהארגז!”
“נכון!” צעק הלל, והמשיך, “אבל הם של הכבאית שלי ש *אתה* פירקת לי פעם ואלה החלקים שלי, אני לא מרשה לך בהם!”.

כשראיתי שהלל הופך לחסר סבלנות, אמרתי לו שעכשיו אנחנו נלך ביחד לחדר להירגע קצת, ונהיה שם ביחד.
הוא לא בדיוק היה מעוניין… ובדרך לחדר בעט בערך בכל דבר שהיה שם.
ידעתי שהוא כועס, פגוע, נעלב, מתוסכל.

נכנסנו לחדר ביחד, לקחתי כרית גדולה ואמרתי לו שעכשיו אני רואה את הכעס הגדול שלו, ואנחנו נוציא אותו ביחד.
אחרי מלא מלא מלא אגרופים ובעיטות לכרית, הוא קצת נרגע. אבל עדיין, התסכול לא יצא לגמרי.
“הללי, אני איתך. אני לא הולכת לשום מקום. אנחנו פה ביחד, ונהיה כאן עוד קצת. אני רואה שאתה לא רגוע, אתה עכשיו כועס מאוד ומתוסכל. נזכרת בכבאית הזו שהייתה לך פעם?”. הדמעות עכשיו כבר עמדו בקצה העין.
שאלתי שוב: “הללי, אתה עצוב? אתה נזכרת בכבאית שהתפרקה לך? זה באמת עצוב מתוק שלי. אהבת אותה מאוד.”
עכשיו, הדמעות כבר ירדו, והוא בכה וחיבק אותי.
“רציתי את הכבאית הזו, את בנית אותה ביחד איתי. והיא התפרקה!!!”.

את הכבאית הזו באמת קניתי לו לפני 3 שנים, בזמן הקורונה, כשהיינו בסגר. הללי היה “חיובי” ובנינו את הכבאית הזו ביחד במשך יומיים וחצי.
זה היה מזמן, והכבאית התפרקה לא הרבה אחרי.
אבל העניין עם ילדים רגישים הוא שהם זוכרים הכל. פשוט הכל. במיוחד הם זוכרים את החוויות שלהם איתנו, והאירועים האלה יכולים “להיתקע” ולצוף שוב ושוב, גם אם לא במודע. ההשפעה של זה תהיה על ההתנהלות שלהם. עד שנעזור להם לשחרר את זה.

הרי הייתי יכולה פשוט לצעוק על כל אחד מהילדים שאוי ואבוי להם אם הם יחטפו אחד לשני, להושיב כל אחד מהם בחדר אחר, או פשוט לקחת להם את הלגו ושלום על ישראל.
הייתי גם יכולה להגיד להם שכנראה הלגו גורם למריבות ביניהם ועד שהם לא יתנהגו יפה אחד לשני אז לא יהיה לגו.
הייתי יכולה גם לצבוע את זה ברצון לטפח אכפתיות ואחריות אישית.
אבל בשורה התחתונה, בכל אחת מהאפשריות האלה הייתי מפסידה את הלב שלהם.
הייתי מפספסת את העצב של הלל,
את הגעגוע שלו לדבר שלא יכול לחזור,
הייתי מפספסת הזדמנות לנקות לו את הלב, לאפשר לו לבכות, ולהיות שם כדי לעבור את זה איתו ביחד.

אז אחרי כמה דקות של בכי של הלל והרבה חיבוקים שלי,
הוא עצר ונשם רגע.
“אמא, אני חושב שאנחנו יכולים לבנות את הכבאית הזו טוב יותר. את רוצה שנבנה ביחד? את יכולה לבנות איתי?”
“ברור!” אמרתי בחיוך, והתחלתי לחפש בארגז את כל הלבנים האדומות. <ההודעה נערכה>