עוד קצת מחשבות על בכי

*עוד קצת מחשבות על בכי*
היום אילה, הגורה הקטנה שלי, בת 11 חודשים, לא ראתה אותי כמעט יום שלם. זה לא קורה בדרך כלל, כי היא איתי במעון שלי וממש רואה אותי המון.
כשסוף כל סוף יכולתי לקחת אותה – היינו כבר חייבות לעלות על האוטו ולנסוע.
הנסיעה עברה בטוב ברוך השם, והגענו הבייתה,
ידעתי שאני צריכה להיות איתה רגע קצת לבד.
נכנסנו לחדר, ואילה פשוט התחילה לבכות ולבכות ולבכות. ממש בכי מעומק הלב, עם דמעות והכל…
היא מילמלה כל מיני הברות כאילו ממש מדברת איתי ומספרת לי את אשר על ליבה.
חיבקתי אותה,
ידעתי שזו הדרך שלה להגיד לי כמה שהיא התגעגעה אליי.
היא בכתה, ואפילו היה לה קשה להסתכל עליי…
עוד רגע התחלתי לבכות בעצמי
המתוקה הזו נרגעה לאט לאט, תוך כדי חיבוק, עם יד על הגב ונשיקות שלי.
וכשהרגשתי שזה הרגע המתאים – התחלתי לשחק איתה במשחק “קוקו”.
אילה התחילה לצחוק, לאט אבל בטוח 🙂
ואז עוד יותר צחוק,
ועוד צחוק,
וכל המתח שעוד נשאר שם בפנים אחרי הבכי – יצא בצחוק מרפא.
המשחק הזה של ה”קוקו”, שבו אני מסתתרת לכמה שניות עם הידיים – נגע בדיוק בנקודה שכאבה לה כל היום. היא לא ראתה אותי.
אבל כשזה קורה בתוך משחק, אנחנו נוגעים במתח והוא מיד משתחרר. נוגעים שוב, ושוב המתח משתחרר.
וככה – התסכול פוחת.
המשך הערב שלנו היה כל כך רגוע ברוך השם. גם כש”נעלמתי” שוב להתארגנויות שלי – אילה הייתה רגועה.

בכי הוא דבר כל כך חשוב בהתפתחות של התינוקות שלנו, של הילדים שלנו, והאמת היא שגם בחיים שלנו כמבוגרים.
כשילד לומד לבכות “נכון” ועד הסוף, הוא משחרר המון עצב ומתח תוך כדי הבכי, וחוזר אחר כך לשגרה שלו כשהלב שלו הרבה יותר נקי.
הבכי מראה לי שלילד שלי יש לב רך, ואני רוצה לשמור עליו כזה. ולכן אני אאפשר לילד לבכות די צרכו, ואהיה שם כדי לעטוף את הלב הרך שלו בהמון אהבה.
ביום שלישי אכתוב כאן בדיוק על זה – *מה התפקיד שלי כשהילד שלי בוכה?*

שיהיה לנו חודש טוב,
חודש מנחם-אב,
שבו מתוך הבכי בע”ה נקום לצחוק ולשמחה
מחכה לשמוע מכן!