*אתגר 6: לרוקן את המיכל*
*למה כל כך קשה לילדים שלנו לבכות?*
התשובה לשאלה הזו טמונה בעיקר בנו, ההורים.
קודם כל, רובנו גדלנו בחברה שלא מאוד מעודדת בכי. בין אם בבית או בין אם במסגרת (בעיקר במסגרת), הבכי נתפס כדבר שצריך “להשתיק” וכמה שיותר מהר.
ד”ר אלטה סולטר בספרה “בכי והתקפי זעם” טוענת כי רובנו פיתחנו מה שנקרא *”דפוסי בלימה”*. פעולות שמטרתן לעצור את הבכי. זה יכול להיות מוצץ שנתנו לנו כתינוקות, אצבע, אוכל (שוקולד, סוכריה או אוכל “של ממש”), ישר ניסו להצחיק אותנו או להסיח את דעתנו וכו’. למעשה כל דבר שפשוט עזר לעצור את הבכי שלנו.
כמה מאיתנו זוכרות שבכינו כילדות, ואף אחד לא ניסה לעצור אותנו? ויותר מכך, תמכו בנו? עודדו אותנו?
לא הרבה.
בכי זה מרעיש,
לא יודעים מתי הוא ייגמר,
לפעמים הבכי הוא ממש בצרחות או מלווה בהתקף זעם…
*לפעמים כדי שהילד שלנו יגיע לבכי – אנחנו צריכים לבכות קודם.*
כדי להצליח להכיל דמעות של מישהו אחר – מיכל הדמעות שלי צריך להיות מרוקן. כשאני יודעת שהבן שלי צריך לבכות – אני מפנה את עצמי לזה, ואז הבכי שלו מגיע.
הבעיה היא שרובנו מדחיקים גם היום, כמבוגרים, את הצורך לבכות, והדמעות *שלנו* נשארות תקועות.
אנחנו מסיחות את דעתנו מהכאב, אבל הוא נשאר שם. גם אחרי 30 סיבובים בקניון, גם אחרי שחיסלנו 2 חבילות שוקולד, גם אחרי שכיבינו את עצמנו ונרדמנו ל 5 שעות. התסכול שלנו צריך לצאת כך או אחרת.
*כשמיכל הדמעות שלנו מלא ואין בו עוד מקום לדמעות, אז בוודאי לא יהיה מקום לדמעות של מישהו אחר.*
כשילד בוכה – זה ממש ניתוח לב פתוח. זה הרגע הרגיש והפגיע ביותר שהוא נמצא בו, ואנחנו צריכים להיות שם לחלוטין בשבילו. בכל פעם כזו שנצליח להכיל את הילד שלנו ברגע של בכי אמיתי – נבנית עוד קומה רגשית בלב שלו. וזה דבר שילך איתו לכל החיים!
אז האתגר להיום הוא הכנה עצמית שלנו.
*לשחרר את הבכי שלנו*. לראות איך אנחנו מצליחות לרוקן את המיכל שלנו.
ולשאול את עצמנו – מה *אני* מרגישה כשאני בוכה? איך אני מרגישה אחרי זה? האם אני מוכנה להכיל את הבכי של הילד שלי? האם יש בי את הכוחות להיות שם בשבילו? גם אם זה ייקח 5 דקות או 3 שעות. אני אוכל להיות שם ולתת לו לבכות עד הסוף? מה יכול לגרום לי לאבד את הסבלנות?
מחכה לשמוע את השיתופים שלכן
מכירה מישהי שזה יכול לעניין אותה?
צרפי אותה לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/EHhihhYS7o1FtoU1xAz2DG